מסילת ישרים
פרק י"אפרטי מדת הנקיות רבים הם מאד והנם ככל הפרטים שבכל השלש מאות ששים וחמש מצות לא תעשה. כי אמנם ענין המדה כבר אמרתי שהוא להיות נקי מכל ענפי העבירות, ואולם אף על פי שבכל העבירות משתדל היצר הרע להחטיא את האדם, כבר יש מהם שהטבע מחמדן יותר ובהן מראה לו יותר היתרים, אשר על כן יצטרך בהן יותר חזוק לנצח את יצרו ולהנקות מן החטא, וכן אמרו זכרונם לברכה (חגיגה י"ח): "גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן". והנה אנחנו רואים, שאף על פי שלא רב בני האדם גנבים בגלוי הם, דהיינו, שישלחו יד ממש בממון חבריהם לקחת ולשים בכליהם, אף על פי כן רובם טועמים טעם גניבה במשאם ובמתנם, במ שיורו התר לעצמם להשתכר איש בהפסדו של חבירו ויאמרו להרויח שאני.
ואולם לאוין הרבה נאמרו בגזל: "לא תעשק", "לא תגזל", "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו", "לא תנו איש את אחיו", "לא תשיג גבול רעך", הן כל אלה חלוקי דינים שבגזל, כוללים מעשים רבים מן המעשים הנעשים בכל המשא והמתן המדיני, ובכולם אסורים רבים. כי לא המעשה הנכר ומפורסם בעשק ובגזל הוא לבדו האסור אלא כל שסוף סו ף יגיע אליו ויגרם אותו כבר הוא בכלל האסור. ועל זה אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פ"א): "ואת אשת רעהו לא טמא" (יחזקאל י"ח) - "שלא ירד לאומנות חבירו". וכבר היה רבי יהודה אוסר לחנוני שלא יחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילן שיבואו אצלו ולא התירו חכמים אלא מפני שגם חבירו יכול לעשות כן (בבא מציעא ס') , ואמרו זכרונם לברכה (בבא בתרא פ"ח): "קשה גזל הדיוט מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא". וכבר פטרו את הפועלים העושים אצל בעל הבית מברכל המוציא ומברכות אחרונות דברכת המזון, ואפילו בקריאת שמע לא חיבום לבטל ממלאכתן אלא בפרשה ראשונה בלבד, קל וחמר בן בנו של קל וחמר לדברי הרשות, שכל שכיר יום אסור בהן שלא לבטל ממלאכתו של בעל הבית ואם עבר הרי זה גזלן. הנה אבא חלקיה אפילו שלום לא השיב לתלממידי חכמים שנתנו לו שלום שלא לבטל ממלאכת רעהו ויעקב אבינו עליו השלום מבאר בפיו ואומר (בראשית ל"א): "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני", מה יענו איפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנע או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו?
כללו של דבר: השכור אצל חבירו לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו, כענין שאמרו זכרונם לברכה: "שכירות מכירה ליומיע", וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה אינו אלא גזל גמור ואם לא מחלו אינו מחול, שכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פ"ו): "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפוריםם מכפר עד שירצה את חבירו", ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצוה בזמן מלאכתו לא לצדקה תחשב לו אלא עבירה היא בידו, שאין עבירה מצוה, וקרא כתיב (ישעיהו ס"א): "שונא גזל בעולם", וכענין זה אמרו זכרונם לברכה (בבא קמא צ"ד): "הרי זגזל סאה חטים וטחנה ואפאה ומברך אין זה מברך אלא מנאץ דכתיב (תהלים ל'): "ובוצע ברך נאץ ה'", ועל כיוצא בזה נאמר: "אוי לו לזה שנעשה סנגורו קטגורו", וכמאמרים זכרונם לברכה (ירושלמי סוכה פרק ג') בעין לולב הגזול, והדין נותן, כי הרי גזל חפץ גזל וגזל זמן גזל, מה גוזל את החפץ ועושה בו מצוה נעשה סנגורו קטיגורו אף גוזל את הזמן ועושה בו מצוה נעשה סנגורו קטגורו,
ואין הקדוש ברוך הוא חפץ אלא באמונה, וכן הוא אומר (תהלים ל"א): "שומר אמונים" ואומר (תהלים ק"חח): "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי" ואומר (ירמיה ה'): "עיניך הלא לאמונה". ואף איוב העיד על עצמו ואמר (איוב ל"א): "אם תטה אאשוורי מני הדרך ואחר עיני הלך לבי ובכפי דבק מאום", והבט יופי המשל הזה, כי דמה הגזל הבלתי נגלה כדבר המתדבק ביד האדם, שאף על פי שאין האדם הולך לכתחלה לטול אותו ונשאר דבק מאליו, סוף סוף בידו הוא, - כן הדבר הזה, שאף שלא יהיה האדם הולך וגוזל ממש, קשה הוא שיהיו ידיו ריניות ממנו לגמרי. אמנם באמת כל זה נמשך ממה שתחת היות הךב מושל בעינים, שלא יניח להיות נעים להם את של אחרים, העינים מושכים את הלב לבקש התרים על מה שנראה להם יפה ונחמד, על כן אמר איוב, שהוא לא כן עשה ולא הלך לבו אחר עיניו על כן לא דבק בכפיו מאום.
ראה נא בענין ההונאה כמה נקל הוא לאדם להתפתות ולכשל, כאשר לכאורה יראה לו שראוי הוא להשתדל ליפות סחורתו בעיני האנשים ולהשתכר ביגיע כפיו, לדבר על לב הקונה למען יתרצה לו, ויאמרו על כל זה: "יש זריז ונשכר" "ויד חרוצים תעשיר", אמנם אם לא ידקדק וישקול מעשיו הרבה, הנה תחת חטה יצא חפח, כי יעבור ונכשל בעום ההונאה אשר הוזהרנו עליה (ויקרא כה): "לא תונו איש את עמיתו" ואמרו ז:ל אפילו לרמות את הגוי אסור, וקרא כתיב (צפניה ג'): "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשום תרמית", וכן אמרו (בבא מציעא ס'): "אין מפרכסין את הכלים הישנים שיראו כחדשים", "אין מערבין פירות בפירות, אפילו חדשים בחדשים, אפילו סאה בדינר ואפילו יפה דינר וטרסית לא יערב וימכרם סאה בדינר", כל עושי אלה כל עושי עול (דברים כ"ה) , וקרוי ה' שמות: עול, שנאוי, משוקץ, חרם, תועבה. עוד אמרו זכרונם לברכה (בבא קמא קי"ט): "כל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו ממנו", הרי לך חמרר העון הזה אפילו בשיעור מוועט. ואמרו עוד (תענית ז'): "אין הגשמים נעצרים אלא בעום גזל". ועוד אמרו (ויקר, רבה ל"ג): "קופה מלאה עונות מי מקטרג בראש כולם גזל". ודור המבול נחתם גזר דנם אלא על הגזל (סנהדרין ק"ח) .
ואם תאמר בלבבך ואיך אפשר לנו שלא להשתדל במשאנו ומתננו לרצות את חברנו על המקח ועל שוויו? חלוק גדול יש בדבר, כי כל מה שהוא להראות את הקונים אמתת טוב החפץ ויופיו, הנה ההשתדלות ההוא טוב וישר, אך מה שהוא לכסות מומי חפצו אינו אאלא אונאה וסור. וזה כלל גדול באמונת המשא והמתן. לא אומר מענין המדות, ששהרי בפירוש כתוב בהם: "תועבת ה' אלהיך כל עושה עלה, חאמרו (בבא בתרא פ"ח): "קשה ענשן של מדות מעונשן של עריות וכו'", ואמרו (שם): "הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלשים יום", וכל כך למה? כדי שלא יחסרו בלא דעת ולא יענש.
כל שכן עון הרבית שגדול הוא ככובפר באלהי ישראל חס ושלום ואמרו זכרונם לברכה על פסוק (יחזקאל י"ח): "בנשך נתן ותרבית לקח חיה לא יחיה", שאינו חי לתחיית המתים, כי הוא ואבק שלו משקץ ומתעב בעיני ה'. ואיני רואה צרך להאריך בזה, שכבר אימתו מוטלת על כל איש ישראל.
אמנם כללו של דבר, כמו שחמדת הממון רבה, כן מכשלותיו רבים, וכדי שיהיה האדם נקי מהם באמת, עיון גדול ודקדוק רב צריך לו, ואם נקה ממנו ידע שהגיע כבר למדריגה גדולה, כי רבים יתחסדו בענפים רבים מענפי החסידות, ובענין שנאת הבצע לא יכלו להגיע אל מחוז השלימות. הוא מה שאמר צופר הנעמתי לאיוב (איוב י"א): "אם און בידך הרחיקהו ואל תשכן באהלך עולה כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא".
והנה דברתי עד הנה מפרטי מצוה אחת מן המצות, וכפרטי חלוקים אלה ודאי שנמצאים בכל מצוה ומצוה, אמנם אינני מזכיר אלא אותם שרגילים רב בני האדם לכשל בהם.
ונדבר עתה מן העריות שגם הם מן החמורים והם שניים במריגה אל הגזל, כמאמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא קס"ה): "רובם בגזל ומעוטם בעריות". והנה מי שירצה להנקות לגמרי מזה החטא גם לו תצטרך מלאכה לא מועטת, כי אין בכלל האסור גופו של מעשה בלבד, אלא כל הקרב אליו, ומקרא מלא הוא (ויקרא י"ח): "לא תקרבו לגלות ערוה" ואמרו חזכרונם לברכה (שמות רבה פרק ט"ז): "אמר הקדוש ברוך הוא אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופשה ואין לי עון הריני מגפפה ואין לי עוןן או שאני נושקע ואין לי עום, אמר הקדוש ברוך הוא כשם שאם נדר נזיר לשתות יין אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה לעצמו וכו'". והבט מה נפלאו דברי המאמר הזה, כי המשיל את האסור הזה לנזיר, אשר אף על פי שעיקר האסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו תורה כל מה שישלו שייכות עם היין, והיה זה למוד שלמדה תורה לחכמים, איך יעשו הם הסייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתע, כי ילמדו מן הנזיר לאסור בעבור העקר גם כל דדמי ליע, ונמצא שעשתה התורה במצוה זאת של נזיר, מה שמסרה לחכמים שיעשו בשאר כל המצות, למען דעת שזה רצונם של מקום, וכשאוסר לנו אחד מן האסורין ילמד סתום מן המפרש לאסר כל הקרוב לו. ועל זה הדרך אסרו בענין זה של העריות כל מה שהוא ממינו של הזנות או הקרוב אליו, יהיה באיזה חוש שיהיה דהיינו, בין במעשה, בין בראיה, בין בדבוש, ואפילו במחשבה.
ועתה אביא לך ראיות על כל אלה מדבריהם זכרונם לברכה.
במעשה דהינו בנגיעה או החיבוק וכיוצא,כבר נתבאר למעלה במאמר שזכרנו ואין צרך להאריך.
בראיה, אמרו ז"ל (ברכות ס"א): "יד ליד ינקה רע" - "כל הצרצה מעות מידו לידע כדי להסתכל בה ינקה מדינה של גהינם" ואמרו עוד (שבת ס"ד): "מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מוני שזנו עיניהם מן הערוה וכו'", "אמר רב ששת מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל וכו'" (ברכות כ"ד, ואמרו עוד: "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כ"ג) - "שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו היא פנויה, אשת איש ואפילו היא מכוערת: (עבדוה זרה כ') .
בענין הדיבור עם האשה, בהדיא שנינו (אבות פרק א'): "כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו".
ובשמיעה, אמרו (ברכות כ"ד): "קול באשה ערוה".
עוד בענין זנות הפה והאזן, דהיינו: הדבור בדברי הזנות או השמיעה לדברים האלה, כבר צוחו ככרוכיא: "ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כ"ג) - "ערות דבור זה נבול פה", ואמרו (שבת ל"ג): "בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות ובחורי ישראל מתים" חס ושלום, ואמרו עוד (שם): "כל המנבל פיו מעמיקים לו גיהנם", ואמרו עוד (שם): "הכל יודעים כלה למה נכנסל לחופה אלא כל המנבל פיו כו' אפילו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכים לו לרעה", ואמרו עוד (חגיגה ה'): "אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת הדין". ובענין השמיעה הרעה הזאת גם כן אמרו (שבת ל"ג): "אף השומע ושותק, שנאמר זעום ה' יפול שם",
הרי לך שכל החושים צריכים להיות נקים מן הזנות ומענינו. ואם לחשך אדם לומר שמה שאאמרו על נבול פה אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העבירה ובמי שדמו רותח הדברים אמורים, שמדי דברו בא לידי תאוה, אבל במי שאמרו דרך שחוק בעלמא לאו מלתא היא ואין לחושש עליו, אף אתה אמור לו: עד כאן דברי יצר הרע, כי מקרא מלא שהביאו ז"ל לראייתם (ישעיה ט'): "על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו' כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה", הנה לא הזכיר הכתוב הזה לא עבודה זרה ולא גלוי עריות ולא שפיכות דמים, אלא חניפה ולשון הרע ונבול פה, כולם מחטאת הפה בדבור, ועליהם יצאה הגזירה: "על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם", אלא האמת הוא כדברי רבותינו ז"ל, שנבול פה הוא ערותו של הדבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל שאר עניני הזנות חוץ מגופם של מעשה, שאף על פי שאין בהם כרת או מיתת בית דין אסורים הם אסור עצמם, מלבד היותם גם כן גורמים ומביאים אל האסור הראשי עצמו, וכענין הנזיר שזכרו במדרש שהבאנו למעלה.
בענין המחשבה כבר אמרו בתחלת הברייתא שלנו: "ונשמרת מכל דבר רע" - "שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה", ואמרו עפד (יומא כ"ט): "הרהורי עבירה קשים מעבירה", ומקרא מלא הוא (משלי טו): "תועבת ה' כל מחשבות רע".
והנה דברנו משני גופי עבירות חמורות שבני אדם קרובים לכשל בענפיהם מפני רובם של הענפים ורב נטיית לבו של אדם בתאותו אליהם.
והמדרגה השלישית אחר הגזל והעריות לענין החמדה - הנה הוא אסור המאכלות, בין בענין הטריפות עצמם, בין בענין תערבותיהן, בין בענין בשר בחלב או חלב ודם וענין בשולי עכו"ם וענין געולי עכו"ם, יין נסיכם וסתם יינם ושאר אסורי אכילה ושתיה, כל אלה הנקיות בהם צריך דקדוק גדול וצריך חזוק, כי יש תאות הלב המתאוה במאכלים הטובים וחסרון הכיס באסורי התערובות וכיוצא בזה, ופרטיהם רבים ככל דיניהם הידועים והמבוארים בספרי הפוסקים, והמקיל בהם במקום שאמרו להחמיר אינו אלא משחית לנפשו, וכך אמרו בספרא (ויקרא י"א): "לא תטמאו בהם ונטמתם בם" - "אם מטמאים אתם בם סופכם לטמא בם", והיינו: כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הואא מסתלקת ומתרחקת ממנו, והוא מה שאמרו בש"ס גם כן (יומא ל"ט): "ונטמתם בם" - " אל תיקרי ונטמתם אלא ונטמטם", שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדעה האמתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (שם ב'): "כי ה' יתן חכמה", והנה הואנשאר בהמי וחמרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האסורין, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו. וכדי להודיענו שלא הבהמות הטמאות או השקצים בלבד הם הטמאים אלא גם הטריפות שבמין הכשר עצמו הם בכלל טומאה, אמר הכתוב (ויקרא י"א): "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" ובא הפרוש לרבותינו ז"ל (ת"כ): "אין צריך לומר בין חמור לפרה, למה נאמר בין הטמא ובין הטהור? בין טמאה לך ובין טהורה לך בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה בין רובו לחציו? מלא השערה", עד כאן לשונם. ואמרו לשון זה בסיום מאמרם: "וכמה בין טומאה לטהרה ממש.
והנה כל בר ישראל שיש לו מח בקדקדו יחשב אסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי, כי הנה אם דבר זה יארע היקל אדם על עצמו לאכול ממנו? אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש אפילו חששא קטנה, ודאי שלא יקל לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור, אף איסור המאכל כבר בארנו שהוא ארס ממש ללב ונפש הישראלי, אם כן מי איפוא יהיה המקל במקום חששא של אסור, אם בעל שכל הוא? על דבר זה נאמר (משלי כ"ג): "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה".
ונדבר עתה על החטאים המצוים הנולדים מחברת בני האדם וקבוצם, כגון: הונאת דברים, הלבנת הפנים, הכשלת העור בעצה, רכילות, שנאה ונקימה, שבועות, דבר שקר וחלול השם, כי מי יאמר נקיתי מהם טהרתי מאשמה בם, כי ענפיהם רבים ודקים עד מאד, אשר ההזהר בם טורח גדול.
הונאת הדברים, בכללה הוא לדבר בפני חבירו לבד, שיבוש ממנו, כל שכן האמירה בפני רבים דבר שיבוש בו, או לעשות לו מעשה שיגרום לו שיבוש, והוא מה שאמרו בפרק הזהב (ב"מ נ"ח): "אם היה בעל תשובה לא יאמרו לו זכור מעשיך הראשונים וכ'כ", "אם היו חלאים באים עליו לא יאמרו כדרך שאמרו חבריו לאיוב זכר נא מי הוא נקי אבד וכו'", "אם היו חמרים מבקשים הימנו תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה ויודע בו שלא מכר תבואה מימיו". וכבר אמרו ז"ל (שם): "גדוך אונאת דברים מאונאת ממון וכו'". וכל שכן אם הוא ברבים אין לו חלק לעולם הבא", ואמר ר' חסדא (בבא מציעא נ"ט): "כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה", ואמר רבי אלעזר (שם): "הכל הקדוש ברוך הוא נפרע על ידי שליח חוץ מאונאה", ואמרו (שם): "שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהם ואחד מהם אונאה". ואפילו לדבר מצוה אמר הכתוב (ויקרא י"ט): "הוכח תוכיח את עמיתך", ואמרו ז"ל (ערכין ט"ז): "יכול אפילו פניו משתנות תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא". מכל אלה המאמרים תראה עד היכן מתפשטים ענפי האזהרה הזאת וכמה ענשה קשה.
בענין נתינת העצה שנינו בתורת כהנים (ויקרא י"ט): "ולפני עור לא תתן מכשול" - "לפני סומא בדבר. אמר ליה בת פלוני מהי לכהונה? אל תאמר לו כשרה היא, והיא אינה אלא פסולה. היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו ואל תאמר לו מכור שדך וקח לך חמור וףאתה עוקף עליו ונוטלה ממנו. שמא תאמר עצה יפה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר: ויראת מאלהיך".
נמצינו למדים, שבין בדבר שיכול להיות נוגע בו על האמת הזך והברור. ותראה שעמדה תורה על סוף דעתם של רמאים דלאו בשופטני עסקינן שייעצו עצה שרעתע מפורסמת ונגלית, אלא בחכמים לףהרע, אשר יתנו עצה לחבריהם שלפי הנגלה בה יש בה מן הרוח אל חבירו באמת, אך סוף הענין אינו לטובתו של חבירו כי אם לרעתו ולהנאתו של המיעץ על כן אמרו: "שמא תאמר עצה יפה וכו' והרי הדבר מסור ללב וכו'". וכמה נכשלים בני האדם באלה החטאים יום יום, בהיותם קרואים והולכים לתקף חמדת הבצע. וכבר התבאר גדל עונשה בכתוב פדברים כ"ז): "ארור משגה עור בדרך",
אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבא איש להתיעץ בו ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתיעץ, לא לשום תכלית אח, קרוב או רחוק, שיהיה ואם יארה שיראה הוא הזק לעצמו בעצה ההיא, אם יכול להוכיח אותה על פניו של המתיעץ, יוכיחהו, ואם לאו יסתלק מן הדבר ולא ייעצהו, אך על כל פנים אל ייעצהו עצה שתכלית הדבר זולת טובתו של המתיעץ, אם לא שכוונת המתיעץ לרעה, שאז ודאי מצוה לרמותו, וכבר נאמר (שמואל ב' כ"בנ): "ועם עקשש תתפל", ווחושי הארכי יוכיח.
הרכילות ולשון הרע, כבר חומרו נודע וגדל ענפיו כי רבו מאד, עד שכבר גזרו אמר חז"ל במאמר שכבר הזכרתי: "וכולם באבק לשון הרע", ואמרו (ערכין ט"ו): "היכי דמי אבק לשון הרע כגון דאמר היכא משתכח נורא אלא בי פלניא", או שיספר טובתו לפני שונאיו וכל כיוצא בזה, אף על פי שנראים דברים קלים ורחוקים מן הרכילות, הנה באמת מאבק שלו הם.
כללו של דבר: הרבה דרכים ליצר. אבל כל דבר שיוכל להולד ממנו נזק או בזיון לחבירו, בין בפניו בין שלא בפניו, הרי זה בכלל לשון הרע השנאוי ומתועב לפני המקום שאמרו עליו (שם): "כל המספר לשון הרע כאלו כופר בעיקר", וקרא כתיב (תהלים ק"א): "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית".
גם השנאה והנקימה קשה מאד לשימלט ממנו לב הותל אשר לבני האדם, כי האדם מרגיש מאד בעלףבונותיו ומצטער צער גדול והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדע, על כן לשיהיה בכחו לעזוב מה שטבו מכריח אותו ויעבור על מדותיו ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להנקם ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאלו לא היה - חזק ואמיץ הוא, והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביהיהם המדות הללו, לא אל שוכני בתי חמר אשר בעפר יסודם, אמנם גזירת מלך היא והמקראות גלויים באר היטב אינם צריכים פירוש: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט) , "לא תקום ולא תטור את בני עמך, (שם) .
וענין הנקימה והנטירה ידוע, דהיינו: נקימה - למנע מהיטיב למי שלא רצה להטיב לו או שהאה לו כבר ונטירה - להזכיר בעת שהוא מטיב למי שהרע לו איזה זכרון מן הרע שעשה לו.
ולפי שהיצר הולך ומרתיח את הלב ומבקש תמיד להניח לפחות איזה רשם או איזה זכרון מן הדבר ואם לא יוכל להשאיר זכרום גדול ישתדל להשאיר זכרון מועט, יאמר דרך משל לאדם: אם תרצה לתן לאיש הזה את אשר לא רה הוא לתת לע כשנצרכת, לפחות לא תתננו בסבר פנים יפות, או אם אינך רוצה להרע לו, לפחות לא תיטיב לו טובה גדולה ולא תסייעהו סיוע גדול, או אם תרצה גם לסייעו הרבה, לפחות לא תעשהו בפניו, או לא תשוב להתחבר עמו ולהיות לו לריע, אם מחלת לו שלא תראה לו לאויב - די בזה, ואם גם להתחבר עמו תרצה - אך לא תראה לו כל כך חבה גדולה כבראשונה,
וכן כל כיוצא בזה ממיני החריצות שביצר מה שהוא משתדל לפתות את לבות בני האדם, על כן באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו: "ואהבת לרעך כמוך", כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חלוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש.
אולם השבועות, אף על פ שמן הסתם כל שאינו מן ההדיוטות נשמר מהוציא שם שמים מפיו לבטלה, כל שכן בשבועה, יש עוד איזה ענפים קטנים, שאף על פי שאינם מן החמורים יותר, על כל פנים ראוי למי שרוצה להיות נקי לשמר מהם, והוא מה שאמרו (שבועות ל"ו): "אמר רבי אלעזר לאו שבועה והן שבועה אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני והוא דאמר הן הן תרי זימני", וכן אמרו (בבא מציעא מ"ט): "והין צדק" - "שיהא לאו שלך צדק והן שלך צדק".
והנה דבר השקר, גם הוא חלי רע נתפשט מאד מאד בבני האדם. ואולם מדריגות מדריגות יש בו:
יש בני אדם שאומנותם ממש היא השקרנות, הם ההולכים ובודים מלבם כזבים גמורים למען הרבומת שיחה בין הבריות או להחשב מן החכמים ויודעי דברים הרבה, ועליהם נאמר (משלי י"ב): "תועבת ה' שפתי שקר" ואומר (ישעיה נ"ט): "שפתותיכם דברו שקר לשלנ ףכם עולה תהגה" וכבר גזרו חכמינו ז"ל (שבת ל"ב): "ארבע כתות אינן מקבלות פני השכינה ואחד מהם כת שקרנים".
ויש אחרים קרובים להם במדריגה אף על פי שאינם כמוהם ממש, והם המכזבים בספוריהם ודבריהם, והיינו שאין אומנותם בכך ללכת ולבדות ספורים ומעשים אשר לא נבראו ולא היו, אבל בבואם לספר דבר מה יערבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם ויתרגלו בזה עד ששב להם כמו טבע, והם הם הבדאים אשר אי אפשר להאמין לדבריהם, וכמאמרם ז"ל (סנהדרין פ"ט): "כך הוא ענשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו", שכבר הטביעו בהם הרעה הזאת שלא יוכלו לצאת דבריהם נקיים מן הכזב מתוך פיהם. הוא מה שהנביא מצטער ואומר (ירמיהו ט'): "למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו".
ויש עוד אחרים שחליים קל מחלי הראשונים, והם אותם שאינם קבועים כל כך בשקר אלא שלא יחושו להתףרחק ממנו ואם יזדמן להם יאמרוהו, ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק או כיוצא בזה בלא כונה רעה, ואמנם החכם הודיענו שכל זה הוא הפך רצון הבורא ברוך הוא ומדת חסידיו, הוא מה שכתוב (משלי י"ג): "דבר שקר ישנא צדיק" והוא מה שבאה עליו האזהרה (שמות כ"ג): "מדבר שקר תרחק", ותראה שלא אמר "משקר תשמר", אלא "מדבר שקר תרחק", להעיר אותנו על ההרחק הגדול והבריחה הרבה שצריך לברוח מזה.וכבר נאמר (צפניה ג'): "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית", וחז"ל אמרו "שבת נ"ה): "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת", ובודאי שאם האמת הוא מה שבחר בו הקדוש ברוך הוא לקחתו לחותם לו, כמה יהיה הפכו מתועב לפניו. והזהיר הקדוש ברוך הוא על האמת הזהרה רבה ואמר (זכריה ח'): "דברו אמת איש את רעהו" ואמר (ישעיה ט"ז): "והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת" ואמר (שם ס"ג): "ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו", הא למדת שזה תלוי בזה. ואמר (זכריה ח'): "ונקראה ירושלים עיר האמת", להגדיל חשיבותע. וכבר אמרו ז"ל (מכות כ"ד): "ודובר אמת בלבבו" - "כגון רב ספרא וכו'", להודיעך עד היכן חובת האמת מגעת. וכבר אסרו לתלמיד חכם לשנות בדבורו חוץ משלשה דברים.
ואחד מן העמודים שהעולם עומד עליו הוא האמת, אם כן מי שדובר שקר כאלו מבטל יסודו של עולם, וההפך מזה מי שזהיר באמת כאלו מקיים יסודו של עולם. וכבר ספרו חז"ל (סנהדרין צ"ז) מאותו המקום שהיו זהירים באמת, שלא היה מלאך המות שולט שם, ולפי שאשתו של רבי פלוני שנתה בדבריה, אף על פי שהיה לכונה טובה, גרתה בהם מלאך המות, עד שגרשוה משם בעבור זה וחזרו לשלותם. ואין צריך להאריך בדבר הזה שהשכל מחייבו והדעת מכריחו.
ענפי חלול השם גם כן הם רבים וגדולים, כי הרבה צריך האדם להיות חס על כבוד קונו ובכל מה שיעשה צריך שיסתכל ויתבונן מאד שלא יצא משם מה שיוכל להיות חלול לכבוד שמיםם חס ושלום וכבר שנינו (אבות פרק ד'): "אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם". ואמרו ז"ל (יומא פ"ו): "היכי דמי חלול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר ור' יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין". והענין שכל אדםף לפי מדריגתו ולפי מה שהוא נחשב בעיני הדור, צריך שיתבונן לבלתי עשות דבר בלתי הגון ןאיש כמותו, כי כפי רבות חשיבותו וחכמתו כן ראוי שירבה זהירותו בדברי העבודה ודקדוקו בע, ואם איננו עושה כן, הרי שם שמים מתחלל בו חס ושלום. כי כבוד התורה הוא שמי שמרבה הלמוד בה ירבה כמו כן ביושר ובתקון המדות, וכל מה שיחסר מזה למי שמרבה בלמוד בה ירבה כמו כן ביושר ובתקון המדות, וכל מה שיחסר מזה למי שמרבה בלמוד גורם בזיון ללמוד עצמו, וזה חס ושלום חלול לשמו יתברך שנתן לנו את תורתו הקדושה וצונו לעסוק בה להשיג על ידה שלימותינו.
והנה גם שמירת השבתות וימים טובים רבה היא כי המשפטים רבים, וכן אמרו (שבת י"ב): "הלכתא רבתא לשבתא", ואפילו דברי השבות אף על פי שמדברי חכמים הם, עקרים הם, וכן אמרו (חגיגה ט"ז): "לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך שהרי סמיכה שבות היא ונחלקו בה גדולי הדור". ואולם פרטי הדינים למחלקותם מבארים הם אצל הפוסקים בספריהם וכולם שוים לחובתנו בם ולזהירות המצטרך. ומה שקשה על ההמון שמירתו הוא השביתה מן העסק ומדבר במשאם ובמתנם, ואולם האסור הזה מבאר בדברי הנביא (ישעיה נ"ח): "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר". והכלל הוא שכל מה שאסור בשבת לעשותו אסור להשתדל בעבורו או להזכירו בפיו, ולכן אסרו לעין בנכסיו לראות מה צריך למחר או לילך לפתח המדינה לצאת בלילה מהרה למרחק ואסרו לומר דבר פלוני אאשה למחר או סחורה פלוני אקנה למחר וכן כל כיוצא בזה.
והנה עד הנה דברתי מן קצת המצות מה שאנו רואים שבני האדם נכשללים בהם על הרוב, ומאלה נלמד לכל שאר הלאוין, שאין לך אסור שאין לו ענפים ופרטים, מהם חמורים ומהם קלים, ומי שרוצה להיות נקי צריך שיהיה נקי מכולם וטהור מכולם, וכבר אמרו ז"ל (שיר השירים רובה ו'): "שניך כעדר הרחלים) - "מה רחל זו צנועה כך היו ישראל צנועין וכשרים במלחמת מדין, רב הונא בשם רב אחא אמר שלא הקדים אחד מהם תפלין של ראש לתפלין של יד שאלו הקדים אחד לא היה משה משבחן ולא היו יוצאים משם בשלום", וכן אמרו בירושלמי: "המספר בין ישתבקח ליוצר עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה",
הרי לך עד היכן צריך להגיע הדקדוק והנקיות האמתי במעשים. והנה כמו שצריך נקיות במעשים, כך צריך נקיות במדות, וכמעט שיותר קשה הוא הנקיות במדות ממה שהוא במעשים, כי הטבע פועל במדות יותר ממה שהוא פועל במעשים, יען המזג והתכונה הם או מסייעים או מתנגדים גדולים להם, וכל מלחמה שהיא נגד נטיית הבע מלחמה חזקה היא, והוא מה ש"ירשו במאמרם ז"ל (אבות פרק ד'): "איזהו גבור הכובש את יצרו".
והנה המדות הן רבות, כי כפי כל הפעולות ששייכים לאדם בעולם כמו כן מדותיהן שאחריהן הוא נמשך בפעולותיו אמנם כמו שדברנו במצות שהיה הצורך להנקות בם יותר, דהיינו ממה שרגילות בני האדם לכשל, כן נדבר במדות הראשיות באריכות עיון יותר מפני רגילותנו בם והם: הגאוה הכעס, הקנאה והתאוה, הן כל אלה מדות רעות אשר רעתם נכרת ומפורסמת אין צריך לה ראיות, כי הנה רעות בעצמן ורעות בתולדותיהן, כי כולן חוץ משורת השכל והחכמה וכל אחת כדאי לעצמה להביא את האדם אל עבירות חמורות. על הגאוה, מקרא מלא מזהיר ואומר (דברים ח'): "ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך". על הכעס, אמרו ז"ל: "כל הכועס יהיה בעינך כאלו כופר בעקר". על הקנאה והתאוה, שנינו בהדיא (אבות פרק ד'): "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". אמנם העיון המצטרך בם הוא, להמלט מהם ומכל ענפיהם, כי כולם כאחד סורי הגפן נכריה. ונתחיל לדבר בם ראשון ראשון.
הנה כלל ענין הגאוה הוא זה, שהאדם מחשיב עצמו בעצמו ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהלה. ואמנם זה יכול למשך מסברות רבות מתחלפות, כי יש מי שיחשיב את עצמו בעל שכל ויש מי שיחשיב עצמו נאה ויש שיחשיב עצמם נכבד ויש מי שיחשיב עצמו גדול ויש שיחשיב עצמו חכם. כללו של דבר: כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם אם יחשב האדם שישנה בו, הרי הוא מסכן מיד לפול בשחת זה של גאוה. אך אחרי שקבע האדם בלבו היותו חשוב וראוי לתהילה, לא תהיה התולדה היוצאת מן המחשבה הזאת אחת בלבד, אלא תולדות רבות ומשונות תצאנה ממנע, ואפילו הפכיות נמצא בהן, ונולדו מסבה אחת ושתיהן לדבר אחד מתכונות.
הנה ימצא גאה אחד שיחשוב בלבו שכיון שהוא ראוי לתהלה והוא מיוחד ורשום במעלתו כפי מחשבתו, ראוי לו גם כן שיתנהג בדרך מיוחד ורשום בכבוד רב, בין בלכתו, בין בשבתו, בין בקומו, בדבורו ובכל מעשיו, לא ילך אלא בנחת גדול, עקבו בצד גודלו, לא ישב אלא אפרקדן, לא יקום אלא מעט מעט, כנחש, לא ידבר עם הכל אלא עם נכבדי העם, וגם ביניהם לא ידבר אלא מאמרים קצרים כמעמרי התרפים, וכל שאר מעשיו, בתנועותיו, בפעולותיו, במאכלו ובמשתיו, במלבושיו ובכל דרכיו, יתנהג בכבדות גדול, כאלו כל בשרו עופרת וכל עצמיו אבן או חול.
וימצא גאה אחר שיחשוב, שלפי שהוא ראוי לתהלה ורב המעלות, צריך שיהיה מרגיז הארץ ושהכל ירעשו מפניו, כי לא יאות שיהרסו בני האדם לדבר עמו ולבקש ממנו דבר, ואם יעפילו לעלות אליו יבהילם בקולו וברוח