מסילת ישרים
שנים הם המרגילים את האדם אל הענווה: הרגילות וההתבונן. הרגילות הוא שיהיה האדם מרגיל עצמו מעט מעט בהתנהג בשפלות על הדרך שזכרנו, בישיבת המקומות הפחותים וללכת בסוף החברה, ללבוש בגד צנועים, דהיינו מכובדים, אך לא מפארים, כי בהתרגלו בדרך הזה תכנס ותבוא הענווה בלבו מעט מעט עד שתקבע בו כראוי, כי הנה בהיות טבע לב האדם לזוח ולהתנשא קשה עליו לעקור הנטיה הטבעית הזאת מעיקרה, אלא אם כן בפעולות החיצונות המסורות בידו ימשוך מעט מעט הדבר בפנימיותו הבלתי מסור לו כל כך, וכענין שבארנו בזריזות שכל זה נכלל במאמרם ז"ל (ברכות י"ז): "לעולם יהא אדם ערום ביראה", דהיינו: שיבקש תחבולות נגד הטבע ונטיתו עד שינצחם. אך ההתבונן הוא על ענינים שונים. האחד הוא המוזכר בדברי עקביא בן מהללאל (אבות פ"ג): "דע מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". כי באמת כל אלה הם נגדיים לגאווה ועוזרים אל הענווה, כי בהיות האדם מסתכל בפחיתות חמרו וגריעות התחלתו אין לו טעם לנשא כלל אלא לבוש ולכלם. הא למה זה דומה, לרועה חזירים שהגיע למלוך, כל עת אשר יזכור ימיו הראשונים אי אפשר לו שיתגאה. וכשיחשוב כמו כן שבסוף כל גדולותיו ישוב לעפר מאכל לתולעת כל שכן שיכנע גאונו וישכח שאון גאוותו, כי מה טובו ומה גדולתו ואחריתו בושה וכלימה. וכשיחשוב עוד וידמה בלבו רגע הכנסו לפני הבית דין הגדות של צבא מעלה, בעת שיראה עצמו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הקדוש והטהור בתכלית הקדושה והטהרה, בסוד קדושים משרתי גבורה גבורי כח עושי דברו אשר אין בהם כל מום, והוא עומד לפניהם גרוע, פחות ונבזה מצד עצמו, טמא ומגאל מצד מעשיו, הירים ראש, היהיה לו פתחון פה? וכי ישאלוהו איה איפוא פיך. איה גאונך וכבודך אשר נשאת בעולמך, מה יענה או מה ישיב על תוכחתו? הנה ודאי שאילו רגע אחד יציר האדם בשכלו האמת הזה ציור אמתי וחזק, פרוח תפרח ממנו כל הגאווה ולא תשוב אליו עוד. השני הוא ענין חלוף תולדות הזמן ורב תמורותיהם, כי העשיר קל להיות עני והמושל לעבד והמכבד לנקלה, ואם הוא יכול כל כך על נקלה לשוב אל המצב הנבזה בעיניו היום איך יגבע לבו על מצבו אשר אינו בטוח עליו, כמה מיני חולאים יכולים חס ושלום לבוא על האדם שיצטרך במו פיו להתחנן למי שיעזור אותו ויסייעהו ויקל לו במקצת? כמה צרות חס ושלום יכולים לבוא עליו שיצטרך ללכת לשחר פני רבים אשר מאס לפעמים לתת להם שלום למען יהיו לו למושיעים? ודברים אלה אנחנו רואים בעינינו דבר יום ביומו, כדאי הם להסיר מלב האדם גאותו ולהלבישו ענוה ושפלות. וכשיתבונן עוד האדם על חובתו לפניו יתברך וכמה היא נעזבת ממנו וכמה הוא מתרשל בה, ודאי שיבוש ולא יתגאה, יכלם ולא ירום לבו. וכן הוא אומר (ירמיה ל"א): "שמוע שמעתי אפרים מתנודד וגו'". ועל הכל יתבונן תמיד להכיר חולשת השכל האנושי ורב טעותיו וכזביו, שיותר קרוב לו תמיד הטעות מהידיעה האמתית, על כן יירא תמיד מהסכנה הזאת ויבקש ללמוד תמיד מכל אדם ולשמוע תמיד לעצה פן יכשל, והוא מה שאמרו ז"ל (אבות ד'): "איזהו חכם הלומד מכל אדם", וכן הוא אומר (משלי י"ב): "שומע לעצה חכם". אך מפסידי המדה הזאת הוא הרבוי והשביעה בטובות העולם הזה, וכענין הכתוב שבפירוש אומר (דברים ח'): "פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו'", על כן מצאו להם החסידים טוב להיות האדם מענה נפשו לפעמים, למען השפיל יצר הגאווה, אשר איננו מתגבר אלא מתוך הרבוי, וכענין שאמרו ז"ל (ברכות ל"ב): "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר". והנה בראש כל המפסידים הוא הסכלות ומעוט הידיעה האמתית, כי תראה שאין הגאווה מצויה יותר אלא במי שסכל יותר, ורבותינו ז"ל אמרו (סנהדרין כ"א): "סימן לגסות הרוח עניות של תורה", וכן אמרו (זהר בלק): "סימן דלא ידע כלום שבוחי", ואמרו עוד (בבא מציעא פ"ה): "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא", עוד אמרו (בראשית רבה פרק ט"ו): "שאלו לאילני סרק מפני מה קולכם נשמע? אמרו הלואי יהיה קולנו נשמע ונזכר", וכבר ראינו שמשה שהוא מובחר שבכל האדם היה עניו מכל האדם.
עוד ממפסידי הענווה הוא ההתחברות או ההשתמש בבני אדם חנפים, אשר לגנוב לבו בחנופתם למען ייטב להם ישבחוהו וירוממוהו, בהגדיל מה שיש בו מן המעלות עד התכלית ובהוסיף עליו מה שאין בו כלל, ולפעמים שמה שיש בו הוא ההפך ממה שמשבחין אותו, והנה סוף סוף דעת האדם קלה וטבעו חלש ומתפתה בנקל, כל שכן בדבר שאליו הוא נוטה בטבע, על כן בשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי שהוא מאמין לו יכנסו בו כארס ועכס ונמצא נופל ברשת הגאווה ונשבר. הרי לנו יואש (דברי הימים ב' כ"ד) אשר הטיב לעשות כל ימי הורהו יהוידע הכהן רבו, ואחרי מות יהוידע באו עבדיו והתחילו להחניף לו ולהגדיל הלוליו עד שדימוהו לאלוה, אז שמע המלך אליהם. ותראה זה הדבר בבירור, כי רב השרים והמלכים או כל בעלי היכלת, יהיו באיזה מדריגה שיהיו, נכשלים הם ונשחתים בעבור חנופת משרתיהם. על כן מי שעיניו בראשו יותר יזהר ויעין במעשי מי שרוצה לקנותו לו לחבר או ליועץ או לפקיד על ביתו, יותר ממה שיזהר ויעין במאכלל ובמשתיו, כי המאכל והמשתה יוכל להזיק לגופו בלבד והחברים או הפקידם יוכלו להשחית נפשו ומאודו וכל כבודו. ודוד המלך עליו השלום אומר (תהלים ק"א): "הולך בדרך תמים הוא ישרתני לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה". ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עור בו ויוכיחוהו באהבתם ונמצאו מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר. ועל זה נאמר (משלי כ"ד): "ותשועה ברב יועץ".
CHAPTER 23
Thought in respect to the acquisition of Humility resolves itself into several considerations. The first is ,contained in the words of Akavia ben Mahalalel (Avoth 3.1), "Know whence you come -from a putrid drop; and where you are going - to a place of dust, worms and maggots; and before whom you are destined to give an accounting - before the King of Kings, the Holy One Blessed be He." In truth, all of these thoughts counteract pride and promote Humility. When a man regards the lowliness of his earthly nature and his inferior beginnings, he has no reason to feel self-important at all, but to be ashamed and degraded. The situation is analogous to that of a swineherd who has attained lordship. As long as he remembers his early days it will be impossible for him to become proud. If one considers also that after all of his greatness he will return to the earth to be food for maggots, it is certain that his pride will be humbled and his grandeur forgotten. For what is his good and his greatness if the end is shame and disgrace? And if he will reflect further and picture the moment of his entering the great court of the heavenly host, seeing himself in the presence of the King of Kings, the Holy One Blessed be He, holy and pure to the limits of holiness and purity, in the midst of holy ones, servants of strength, strong in power, doing His bidding, entirely free of imperfection - and he standing before them, deficient, lowly and shameful in point of his nature; unclean and ugly in point of his actions -will he be able to raise his head, to open his mouth? And if he is asked, "Where then is your mouth? Where is the pride and honor that you knew in your world?" what will he answer? How will he meet this rebuke? There is no question that if a person would for one moment form a true, forceful impression of this idea, all pride would take flight from him, never to return.